כתובות ז, ב: ברכת האירוסין מאי מברך? רבין בר רב אדא ורבה בר רב אדא, תרוייהו משמיה דרב יהודה אמרי: בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושין. רב אחא בריה דרבא מסיים בה משמיה דרב יהודה: בא"י מקדש ישראל על ידי חופה וקדושין. מאן דלא חתים, מידי דהוה אברכת פירות ואברכת מצות, ומאן דחתים, מידי דהוה אקידושא. רש"י: מידי דהוה אקידושא - כיון דבלשון קדושה היא כקידוש היום חתמינן בה כי התם דבההיא חתמינן משום דיש בה הפסק כגון כי הוא יום תחלה למקראי קודש. ע"כ.
מטבע שטבעו חכמים בברכה זו 'מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין', מלמד על עניין הקדושה והפרישות מן העריות, שהיא הנקודה המבדילה בין ישראל לעמים: תלמוד בבלי מסכת פסחים פרק י - ערבי פסחים: פתח ואמר: המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ע"כ. קדושת ישראל תלויה בפרישות מן העריות ובזה שונה ישראל ומצטיין מכל העמים. יתר על כן מסתבר שכאן טמון סוד נצח ישראל. הרי ההישרדות היהודית מהווה אחת מחידות ופלאי ההיסטוריה האנושית. אומות העולם כולן קמות ונופלות ואילו עם ישראל חי לעולם. תשובת התורה לשאלה זאת היא בעקבות הקדושה:
רמב"ם איסורי ביאה כב: אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות, אמרו חכמים בשעה שנצטוו ישראל על העריות בכו וקבלו מצוה זו בתרעומות ובכיה שנאמר בוכה למשפחותיו על עסקי משפחות. ואמרו חכמים גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות, [ועוד] אמרו חכמים רוב בגזל מיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע וכו'. ע"כ. מצוה זו היא הקשה ביותר ולפיכך הכול תלוי בה. זוהי מבחן האמונה והנאמנות.
הגדרת הקדושה אינה נזירות קתולית בשום פנים. 'מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין' משמע שבמסגרת חופה וקידושין כדת משה וישראל הכול מותר, חוץ מזמן טומאתה: נדרים כ, ב: א"ר יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים! אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח - אוכלו, צלי - אוכלו, מבושל - אוכלו, שלוק - אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד וכו'. ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך. ההיא דאתאי לקמיה דרב, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא. ע"כ.
המשל לדג יש לומר שמכוון לכתוב 'לויתן זה יצרת לשחק בו'. הגדרה פילוסופית של מושג השחוק היא הוראת בעלות על ידי השתמשות ככל אשר יחפוץ ויעלה על לבו. לבעלים אין גבולות ומשתמש בכליו בכל עת כרצונו: פרשת תולדת: ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו: ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר אך הנה אשתך הוא ואיך אמרת אחתי הוא ויאמר אליו יצחק כי אמרתי פן אמות עליה: אם מצחק איתה, הרי זה אות ברור כי אשתו היא ולא אחותו, שכן אינו בעלים על אחותו כי אם על אשתו הקנויה לו והצחוק להשתמש בדבר כחפצו, מעשה בעלות הוא.
קדושת ישראל מתבטאת בפרישתו מכל מה שמחוץ למסגרת חופה וקידושין. גם עם עריות הקרובות אליו, הרי הוא חי עימם ומתייחס אליהם, אך עד לגבול ידוע: קידושין ד: מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהם בקרוב בשר ואם הגדילו זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו: קידושין פא, ב: אמר רב יהודה אמר רב אסי: מתייחד אדם עם אחותו, ודר עם אמו ועם בתו. רש"י: מתייחד עם אחותו - לפרקים אבל אינו דר תמיד ביחוד אצלה בבית וכו'. ע"כ. יוצא אפוא שהקדושה אינה בהינזרות מוחלטת אלא בהגבלת חוש המישוש. מי שאינו קדוש, אין לו גדרים אלא שטוף ושקוע בתאוותיו הגשמיות והחומריות, בלי כל גבול. להבדיל ממנו הקדוש גדור ומסויג. אין הוא טבוע בים הגשמיות אלא עומד על גביו ושולט בעצמו ובעולמו. פרישת רוחניותו היא קדושת גופו. בכלל זה קדושת פיו.
פרישות זו דווקא היא סוד היהודי הנצחי. כל הגויים אינם מקפידים על עצמם ולכן נחרץ גורלם למוות כיליון ואבדון ורק אלו מישראל המקדשים את גופם, זוכים לחיים נצחיים. שמירת ישראל, המשכיותו וגאולתו תלויה בקדושה.
ואלו הן מקצת מקורות הרעיון: ספרא אחרי מות פרשה ט: רבי אומר גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שסופן לינתק בעריות לכך בא עליהן בגזרה, אני ה' א-להיכם, דעו מי הגוזר עליכם, וכן מצינו שניתקו בעריות שנא' וישמע משה את העם בוכ' למשפחותיו וגו' וכן מלאכי אומר להם וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכיה ואנקה, אמר להם אין זו תחל' לכם כבר בכיתם בימי משה, אמרו לו ולא אחד עשה ושאר רוח לו לא מי שברא את ישראל הוא ברא את האומות, אמר להם ומה האחד מבקש זרע א-להים, ענו כולם ואמרו יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב, לא יהיה לו לא ער בחכמים ולא עונה בתלמידים ואם היה כהן ומגיש מנחה לה', וכן הוא אומר ומבני יוידע בן אלישיב הכה"ג חתן לסנבלט החרני. קדושים פרשה י: ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחביריו וכו'.
ספרי במדבר פיסקא קנז: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, מה היה דבר בלעם אמר להם אפילו אתם מכניסים כל המונות שבעולם אין אתם יכולים להם. שמא מרובים אתם מן המצריים שנאמר בהם ויקח שש מאות רכב בחור אלא בואו ואני נותן לכם עצה מה תעשו א-להיהם של אלו שונא זימה הוא העמידו להם נשיכם ובנותיכם לזימה והם שטופים בזימה וא-להיהם שולט בהם שזה כלל שכל זמן שישראל עושים רצונו הוא נלחם להם שנאמר ה' ילחם לכם ובזמן שאין עושים רצונו כביכול הוא נלחם בם שנאמר ויהפך להם לאויב [והוא נלחם בם] ולא עוד אלא שעושין את הרחמן אכזרי שנא' היה ה' כאויב בלע ישראל.
ספרי דברים פיסקא רנח: ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, מלמד שעריות מסלקות את השכינה. מדרש תנחומא (בובר) פרשת חקת סימן נה: זש"ה אשרי אדם מפחד תמיד וגו', כך מדת הצדיקים אע"פ שהקב"ה מבטיחן, אינן פורקן יראה, וכן ביעקב כתיב ויירא יעקב, למה נתיירא, אמר שמא נתקלקלתי אצל לבן בכלום, וכתיב ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, והניחני הקב"ה וכו'. סוטה ג, ב: ואמר רב חסדא: בתחילה קודם שחטאו ישראל, היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד, שנאמר: כי ה' א-להיך מתהלך בקרב מחניך, כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם, שנאמר: ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. רש"י: קודם שחטאו ישראל - בעריות. עם כל אחד ואחד - בביתו. נסתלקה מהם - מלבא לביתם דאינו יכול לראות בעבירות שבביתו. ע"כ.
בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה כו: כי טובות הנה אמר יודן טבת כת' משהיו מטיבים אתה לבעלה היה גדול נכנס ובועלה תחילה הה"ד כי טבת הנה אילו הבתולות, ויקחו להם נשים אילו נשואות, מכל אשר בחרו זה זכור ובהמה. ר' הונא בשם ר' יוסף דור המבול לא נמחו מן העולם עד שכתבו גמומסיות לזכור ולבהמה, אמר ר' שמלאי בכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרומוסייה באה לעולם והורגת את היפים ואת הרעים, ר' עזריה ר' יודה בר' סימון בשם ר' יהושע על הכל הקב"ה מאריך אפו חוץ מן הזנות מה טעמ' ויראו בני האלהים וגו' וכת' בתריה ויאמר י"י אמחה וגו', ר' יהושע בן לוי בשם בר פדיה כל אותו הלילה היה לוט מבקש רחמים על סדומיים והיו מקבלין ממנו, כיון שאמרו הוציאם אלינו ונדעה אותם לתשמיש אמרו עד מי לך פה עד כאן היה לך ללמד סניגורייה, מיכן ואילך אין לך רשות.
מדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא סימן יד: ויבאו שני המלאכים סדומה בערב וגו'. ילמדנו רבינו כמה מיתות נמסרו לבית דין, ארבעה, ואלו הן. סקילה שרפה הרג וחנק, ואיזו היא החמורה, רבותינו אמרו סקילה, ר' שמעון בן יוחי אומר שרפה, שניתנה לבת כהן שזינתה, ראה כמה קשה הזנות שהיא בשרפה, ר' [יהושע] בן לוי אמר משום בר קפרא על הכל הקב"ה מכפר חוץ מזנות, שנאמר לא ינקה כל הנוגע בה, אמר ר' יהושע בר נחמיה אף הסדומים לפי שפרצו בזנות נתחייבו שרפה, שנאמר וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש וכו'.
שבת קד, א: א"ת ב"ש - אותי תעב, אתאוה לו? ב"ש - בי לא חשק, שמי יחול עליו? ג"ר - גופו טימא, ארחם עליו? ד"ק - דלתותי נעל, קרניו לא אגדע? עד כאן מדת רשעים; אבל מדת צדיקים: א"ת ב"ש - אם אתה בוש, ג"ר ד"ק - אם אתה עושה כן גור בדוק, ה"ץ ו"ף - חציצה הוי בינך לאף, ז"ע ח"ס ט"ן - ואין אתה מזדעזע מן השטן, י"ם כ"ל - אמר [שר של] גיהנם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לים כל! אמר הקדוש ברוך הוא: אח"ס בט"ע גי"ף - אני חס עליהם מפני שבעטו בגי"ף, דכ"ץ - דכים הם, כנים הם, צדיקים הם, הל"ק - אין לך חלק בהן, ומרז"ן ש"ת - אמר גיהנם לפניו: רבונו של עולם, מרי, זניני מזרעו של שת! אמר לו: א"ל ב"ם, ג"ן ד"ס, להיכן אוליכן - לגן הדס, ה"ע ו"ף - אמר גיהנם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עיף אנכי, ז"ץ ח"ק - הללו זרעו של יצחק, ט"ר י"ש כ"ת - טר, יש לי כיתות כיתות של נכרים שאני נותן לך. רש"י: אני אחוס עליהם על שבעטו בגיף - בניאוף. ע"כ.
פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא יא - ויהי בשלח [ו] גן נעול אחתי כלה גל נעול מעיין חתום כו'. כך לפי שהיו אומות העול' מונים לישר' ואו' להם שהם בניהם של מצריים, בנפשותיהם של ישר' היו שולטין, לא כל שכן בנשותיהן, א"ר הושעיה באותה שעה קרא הקב"ה למלאך שהוא ממונה על ההריון אמ' לו לך וצייר לי צורת הולד בדמות אבותם, הד"ה דכת' לראובן משפחת הראובני, לשמ' משפחת השמעני כו'. א"ר אדי הי ברישי דתיבותא, ויוד בסופה, י"ה מעיד עליהן שהן בניהם של אבותיהם. ומה טעמא, ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל, שהן בניהם של אבותיהם.
ד"א גן נעול אחותי כלה גל נעול, אילו הבתולות. גל נעול, אילו הבעולות. מעין חתום, אילו הזכרים, תני בשם ר' נתן גן נעול גל נעול שני פעמים, כדרכה ושלא כדרכה. ר' חוניא בשם ר' חייה בר בה שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערווה ונגדרו כל הנשים בזכותה. א"ר חייא בר בה כדי הוא גדור ערוה לעצמו שיגאלו ישר' בזכותו. ר' חונא בשם בר קפרא בזכות ארבעה דברים נגאלו ישר' ממצרים. שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם, שלא היה בהן לשון הרע, שלא היה בהן פרוץ ערייה וכו'. שלא היה בהם פרוץ ערייה, תדע לך שהוא כן, אחת היתה ופירסמה הכתוב, ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. ר' פנחס בשם ר' חייא בר בא בזכות שירדו ישר' למצרים וגדרו עצמן מן הערייה בזכות כן, שלחיך, שילוחיך. לכך נאמ' ויהי בשלח פרעה את העם.
ילקוט שמעוני תורה רמז תרפד: בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהן מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהן הקב"ה אמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם שנאמר הבו לה' משפחות עמים כשם שבני מביאין, ויתילדו על משפחותם, לכך מנאם בראש הספר הזה אחר המצות, אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, ואחר כך וידבר ה' במדבר סיני שאו את ראש כל עדת בני ישראל שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן, גן נעול אחותי כלה וגו' אחת היא יונתי תמתי שמעו האומות אף הן התחילו מקלסין להן ראוה בנות ויאשרוה וגו' לא עשו אלא כשבאו לשטים ויחל העם לזנות שמעו האומות אותה העטרה שהיה בידן כבר היא נטולה מהם אותו השבח שהיו משבחין הרי בטל שוין הן לנו, כשבאו לידי נפילה זקפן המקום שנאמר אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני נגף המקום את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן כו'. ועיין עוד שם רמז תשע"ג.
